הודו: מסע של  פרידה, קבלה, צמיחה וסגירת מעגל.

למרות המבטא האמריקאי משהו, מיכל יחזקאל דווקא נולדה בישראל (1964). דמותה של אמה, כחיילת הנושאת סל נצרים עמוס תפוזים, אף מונצחת על השטר בן חצי הלירה, שליווה את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. אין יותר ישראלי מזה. אבל המשפחה עברה לארצות הברית. מיכל חזרה לארץ בגיל 18 ומאז היא כאן.

צילום פיוטי

עד לפני כארבע שנים מיכל לא למדה צילום בצורה ממוסדת. הלימודים נפתחו בקורסים בני שנתיים שנערכו בסטודיו של המכללה לאמנות ברעננה. אחר כך המשיכה במשך שנה במדרשה לצילום גיאוגרפי והצטרפה לסדנאות של צלמים בעלי שם בישראל, כדי לספוג מכל אחד מהם את נקודת המבט המיוחדת שלו. אחד מהם הוא ברוך גיאן, הצלם הירושלמי. סדנה בהנחייתו הניבה השתתפות בתערוכה הקבוצתית "מעורב ירושלמי", שהוצגה בתיאטרון ירושלים.

הצילומים של מיכל יחזקאל הוצגו גם בטיים סקוור בניו יורק, במסגרת התחרות העולמית Kodak Picture of the Day. צלמים מרחבי העולם שולחים את תמונותיהם מדי יום למערכת קודאק, והתמונה המוצלחת ביותר מוצגת במשך 24 שעות במסך האלקטרוני המרצד בכיכר, עם השם של הצלם. מיכל הציגה את תמונותיה בכיכר חמש פעמים.

"הצילום שלי מתוכנן מאוד", מעידה מיכל על אופי עבודתה, "עם הרבה יחס וכבוד לנושא המצולם. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה לצלם ואני משקיעה סבלנות ורגש רב כדי להשיג את התוצאה הרצויה. הצילום בשבילי הוא אמירה, סוג של שירה".

אני מסוגלת, לפני שאני לוחצת על הכפתור, לשוטט זמן רב בלי לצלם כלל, כי אני רוצה קודם כל לחוש, להתחבר ולספוג את האווירה של המקום ושל האנשים שחיים בו. הצילום דורש ממני ריכוז טוטאלי. כאשר אני מצלמת, אני שוקעת לתוך עולם אחר.

"אחת הסיבות שבאתי למדרשה לצילום גיאוגרפי", אומרת מיכל, "היא הרצון לקבל משוב על העבודות שלי. קיבלתי את זה בעיקר מגיורא שלמי. הרגישות שלו, הראייה והפתיחות שלו, יחד עם היכולת המיוחדת להעביר ביקורת בצורה בונה, הוסיפו לי הרבה ליכולת הצילום".

ריפוי בצילום

אירוע קשה להחריד, שנפל על מיכל כרעם ביום בהיר, הוא שדחף אותה ללימוד הצילום הממוסד. "מיכה, בעלי היקר, הנפש התאומה שלי שתמיד חלמתי עליה, חלה בסרטן", אומרת מיכל. "תיעדתי בצילום במשך 14 החודשים האחרונים לחייו את גלישת הגבורה שלו במדרון שאין ממנו דרך חזרה. כל חשיפה, כל לחיצה על הכפתור, הייתה כמו דקירת סכין בלב. זה היה שיר פרידה, שהמנגינה שלו תשאיר את מיכה אתי תמיד, גם אחרי לכתו והוא בן 47. מצאתי בצילום מקום מפלט שבו יכולתי לשמור על שפיות הדעת ולהביע את הכאב העצום שכאבתי ואת האהבה הגדולה שלי אליו. ככל אני שומרת בקנאות על הפרטיות שלי, אך החשיפה באמצעות הצילום  אפשרה לי להתאבל ולחיות מחדש. זאת הייתה תקופה של שיא החיים בצל המוות. בתערוכה הקבוצתית  הראשונה שבה השתתפתי, הצגתי את צילומי הפרידה ממיכה".

"פתגם טיבטי אומר ש'כל אחד גווע, אבל איש איננו מת', מצליח לבטא היטב את התחושה שלי. רבים לא רוצים להיזכר ברגעים העצובים. למרות זאת, אני מאמינה שלתיעוד הוויזואלי שעשיתי יש תפקיד חשוב לא רק באבל ובזיכרון, אלא גם בריפוי".

השיבה להודו

מיכה נולד בהודו והשתייך לקהילת בני ישראל - קהילה יהודית שחיה בהודו עד שרוב חבריה עלו לישראל. אביו של הסבא רבא של מיכה כתב את הספר The History of the Bene-Israel of India. אביו של מיכה התנדב לחיל האוויר ההודי ופתח שם בקריירה מרשימה של טייס "טמפסט" - מדריך טיס ומפקד כנף, שכללה טייסת מסוקי "אלואט" וטייסת מטוסי "האנטר". לאחר השירות הצבאי ולפני שעלה לישראל והצטרף לחברת אל-על, עבד כמה שנים כטייס בכיר בחברת התעופה איר אינדיה.  המשפחה עזבה את הודו כאשר מיכה היה בן עשר. בשנת 1970, לאחר שליחות של שנתיים באוסטרליה, עלתה המשפחה ארצה.

למרות שמיכה חלם תמיד לחזור ולבקר בהודו, במיוחד לאחר שחלה, הוא לא זכה להגשים את חלומו. "לאחר מותו נסעתי להודו במקומו עם עוד שלושה חברים", אומרת מיכל. "בנובמבר 2006, יומיים אחרי האזכרה השניה של מיכה, נסעתי להודו. זכיתי להרבה פירגון ועידוד מחברים ומבני ומשפחה. זה לא היה פשוט לעזוב את הבית לשלושה שבועות ולהשאיר שלושה ילדים בבית, שהקטן שבהם בן ארבע, אבל ידעתי שעלי לנסוע ולהתרפא כדי לא להישאר תקועה רגשית. לא ראיתי דרך אחרת. הייתי חייבת להתחזק, להתחבר ולסגור מעגל.

"אחרי יומיים של ההלם הראשוני בהודו, יכולתי ליהנות, לספוג ולהבין את התרבות ואת האווירה שעיצבו את מיכה בילדותו. היכרתי אותה קודם כי מיכה, גאה במורשת התרבותית שלו, סיפר באהבה ובהערכה על הילדות שלו בהודו. הוא היה פעיל בקרב יוצאי הודו בישראל וכיהן כסגן יו"ר לשכת המסחר ישראל-הודו".

"התחברתי לכל פינה, לצבע לריחות, לאנשים - הרגשתי כאילו חזרתי הביתה", אומרת מיכל. "הרגשתי שמיכה מלווה אותי לאורך כל הדרך. זה היה עבורי מסע רוחני, חיבור טוטלי עם מיכה, מין פרידה שמסמלת עבורי גם את החזרה לחיים - צמיחה והליכה קדימה. 

Spirits: התערוכה

בסיור שערכה צילמה מיכל בדלהי ובצפונה של הודו. "הרגשתי כאילו כבר הייתי שם קודם", הוא אומרת. "עברתי שם חוויות מיסטיות חזקות. נושאים שלא הבנתי מדוע צילמתי אותם, הפכו בהירים לגמרי כשהגעתי הביתה והסתכלתי בתוצאות. בתת-מודע נמשכתי וצילמתי דברים שיש בהם סמליות רבה. ברבים מהצילומים שלי יש הרבה ניגודים ואמביוולנטיות בין חושך ואור, שמחה ועצב, עבר ועתיד".

גיורא שלמי, המנהל האקדמי של המדרשה לצילום גיאוגרפי, בחן את הצילומים שהביאה מיכל  מהודו ועודד אותה להציג אותם. מיכל שמעה בעצתו. היא פנתה להנחיה לקראת התערוכה לצלמת נורית ירדן, שהתרשמה אף היא מהעבודות.  כך נולדה התערוכה Spirits. התערוכה מוצגת בימים אלה בסינמטק תל אביב.

"לשם התערוכה, Spirits, יש משמעות רבה", אומרת מיכל. השם מבטא רוח, נפש ומורל. עוד הרבה לפני שמיכה חלה, למרות שהיה איש ריאלי מאוד,  הוא היה איש מאמין. הוא תמיד נהג לומר" 'את יודעת מיכל, רוחות באות לשמור עלינו. אלה הן רוחות טובות. אין מה לחשוש מהן. להיפך, יש להיאחז בהן'. כמה אירוני, אך כמה נכון. היום הרוח של מיכה מחזקת אותי, שומרת עלי ועל הילדים ומאפשרת לי להמשיך הלאה. זה אמנם צובט לי בלב כאשר בני הקטן אומר לי: 'אמא, הייתי רוצה שאבא ייוולד מחדש', אבל כשאני מביטה עמוק לתוך עיניו החומות ועל עור המוקה שלו, אני יודעת ומבינה שמיכה אכן נולד מחדש ונמצא אתנו כל הזמן ובכל מקום.

אחרי התערוכה מיכל תמשיך לצלם ותשתדל להגשים את הרעיון המרכזי בצילום שלה: להראות את היופי  הגלום בעולם הזה, למרות הדברים הקשים שיש בו. "זה קשור לאופי שלי", היא אומרת, "להשתדל ראות את הטוב בכל מצב. אני מחפשת בצילום את אותם הדברים שאני מחפשת בחיים, את האור ואת הצבע, את הauraflora -. באמצעות העדשה אני יכולה לתת למציאות פרשנות משלי".

Spirits

• התערוכה מוצגת בסינמטק תל אביב עד 21 באוגוסט 2007 ובבתיאטרון ירושלים במהלך חודש נובמבר.
• התמונות המוצגות בסינמטק תל-אביב מוצעות למכירה. כל ההכנסות קודש להוספיס בתל-השומר.
• במהלך התערוכה ניתן יהיה לרכוש תמונות. כל ההכנסות קודש להוספיס בתל השומר. ניתן להזמין תמונות למטרה זו מהאתר של מיכל, www.michalyehezkel.com .
• אפשר ליצור קשר עם  מיכל יחזקאל בכתובת כתובת דואל זו מוגנת מדואר זבל, אתה צריך לאפשר Javascript בכדי לצפות בה .

-------------------------

כיתובים לתמונות

תמונה 1. והיו לצל אחד.

אגם ריוולצר. סביב האגם מתרכזת אוכלוסייה טיבטית. הצל של בעלי שני זוגות הרגליים, של גבר ושל אישה הצועדים קדימה זה בצד זה, מתאחד לגוף אחד.  

תמונה2. רוחות.

מקדש הזהב באמריצר, מקום קדוש לסיקים. "בחרתי לצלם את המקום בלילה, בלי חצובה, בחשיפה איטית, כדי לגרום ל'מריחה' של הדמות ולהשתקפות של האורות. החשיפה הארוכה יוצרת הילה סביב הדמות שנראית בקומה השנייה. 

תמונה 3. בין שחור ללבן.

אמריצר. שום דבר בחיים הוא לא שחור, או לבן. אור שבא מהצד משנה את הגוונים של כפות הרגליהם ושל האריחים הצבועים בצבעים של שחור לבן.

תמונה 4. מקדש הזהב באמריצר.

תפילה השכם בבוקר. דמות כהה  מול מקדש הזהב הנוצץ באור השחר.

תמונה 5. הכסא הריק