"עד כלות קולם..." -  תערוכת צילום ראשונה ושונה של רוני בן-ארי  אוצר:מיקי קרצמן

הצלמת שהתה למעלה משנה במוסד סיעודי ביפו. את צילומיה וקולות המקום הציגה בצורה ייחודית באמצעות מקרנים בתוך חלל חשוך של גלריית  המדרשה לצילום גיאוגרפי, ת"א .
"שהיתי במחיצת הסעודים והתשושים אספתי לתוכי בתמונות פרטים מחייהם ובאוזני מהדהד קולם.ראיתי מקרוב את הזמן החולף ותועה הזמן העמוס במראות וצבעו אדום." אומרת הצלמת רוני בן-ארי .בעודו מבין כי גופו בגד ביקש אביה של רוני שתחפש לו "בית-מעבר" עד אשר "איאסף אל אבותיי"...בעודה מחפשת, הלך אביה לעולמו! רוני בחרה לשוב עם המצלמה למוסד בו התכוונה לשכנו ולתעד את אותם נתזי-חיים שנותרו באנשים, בבני-אדם שגופם ונפשם בגדו בם. "ובתוך תהליך האובדן מצאתי עצמי יושבת שעות ומתבוננת באנשים, נשים וגברים לבני-שיער, רתוקים לכיסאות-גלגלים, מבטם מופנה למרחק וקולותיהם כצלילים עצורים כאילו מבקשים לומר דבר-מה."
למרות הנראות כאילו דומים כולם במצבם הצליחה רוני למצוא  את השונות דרך פרטי הלבוש האישיים אשר נשאו על עצמם,  "זיכרון מהימים ההם"...גבר אחד עם כיפה רקומה, אישה עם סודר בפסים אדומים, גברת אחרת צמודה לתיקה האישי שעשוי עור-נחש ואחרת יושבת עם מעיל פרווה כאילו בעוד רגע תצא לקונצרט. לפעמים נדמה היה לה כי הם מישירים מבט למצלמה כאלו מחכים לצילום. אך לא!.. 

כמו אנשים עטופים באהבה כך הנציחה את אלה עטופים בצינורות המובילים את מזונם ומסביב שקיות של צבעים של "ילו" ו"רד" ו"סיאן" (צבעי יסוד בצילום) ולכן התקרבה עם המצלמה עד מרחק נגיעה כדימוי של חיבוק וחיזוק.
בעבודתה מנסה רוני לעצור את כאב הזמן החולף ולעסוק בצבעוניות של ליבת החיים. זוהי תערוכת היחיד הראשונה לאחר כמה תערוכות קבוצתיות, כולן בנושאים חברתיים. שנים עסקה בתחקיר בימוי והפקה בטלביזיה. ב-1988 זכתה בפרס העיתונות על שידעה למצוא גם את החיוב בחברה הישראלית. בשנים האחרונות שותפה להקמה ולבניית אתר "יד לאישה הלוחמת" בניצנים הישנה. פעילותו החינוכית מתמקדת בגבורת- נשים.