ההגדרה "צלם" אינה מתארת נאמנה את אלדד סידור. אלדד משלב את הצילום כאחד מכלי הביטוי שהוא משתמש בהם בתצוגות ובמיצגים המביעים סדר יום חברתי.

למזלו של אלדד סידור המשפחה שלו עברה בילדותו מירושלים להתגורר בתל אביב. אלדד גילה את הים, הצטרף לנערי החוף והפך לגולש גלים נלהב. מדי פעם בפעם, כמו שאר המכורים, הוא עלעל בחוברות שעסקו בגלישת גלים. הצילומים המרהיבים הרשימו אותו והוא החליט שכאשר יגדל, גם הוא יצלם את הגלים. כך היה.

השנים חלפו. בגיל 22, התחיל אלדד ללמוד צילום בקמרה אובסקורה, במסלול לימודים בן ארבע שנים, שכלל גם לימודי אמנות. אלדד כבר הפסיק לצלם גלים, אבל מהאהבה לים נולד צילום ענק המוצג בימים אלה במוזיאון ישראל ירושלים, בתערוכה המוקדשת לים. זהו צילום שאורכו 8.5 מטרים ורוחבו שני מטרים. הוא מתאר שלוש תמונות ברצף, המנציחות גל אחד, שהתנפץ בחופי אינדונזיה מגובה חמישה מטרים.  

במהלך הלימודים אלדד הצטרף כאסיסטנט לאיתן שוקר, המורה שלו בקמרה אובסקורה. בסיום הלימודים הפכו השניים לשותפים. "בהתחלה עסקנו בעיקר בצילומי פרסומת, עבודה טכנית לחלוטין, אבל עד מהרה עברנו לעסוק בפרויקטים שעוסקים בקשר שבין תקשורת, אמנות וחברה. רוב הזמן אני עוסק בתחומים האלה", אומר אלדד.

פרויקטים חברתיים

הפרויקט הראשון שאלדד ביצע עם איתן היה "חבר לעט". "בשנת 1997, אחרי הסכם אוסלו, הענקנו מצלמות חד-פעמיות ל- 500 בני נוער ישראליים ופלשתינאים", מספר אלדד. לרשותו של כל אחד מהם עמדו 20 חשיפות והם צילמו כראות עיניהם, ללא שום הנחיה והכוונה. אספנו את הצילומים שלהם, בחרנו את הטובים שבהם והפכנו אותם לגלויות. בסיומו של הפרויקט התכתבו הנערים אלה עם אלה באמצעות הגלויות שצילמו. הפרויקט הזה יצר קשר אינטימי בין בני הנוער מבלי שמישהו 'מלמעלה' מפקח עליהם. רוב המימון הגיע מארגון People tp People וחלקו מנורבגיה, הפטרונית של הסכם אוסלו".

קשה מאוד להתפרנס מפרויקטים חברתיים. ליתר דיוק, אי אפשר כלל להתפרנס מהם. כדי "לשלם את החשבונות" אלדד מצלם צילום מקצועי לקטלוגים וגם משתף פעולה כצלם בשירותם של אומנים. לאחרונה הוצגה בביתן הלנה רובינשטיין שבתל אביב התערוכה המדוברת של עדי נס. הצילומים בפורמט גדול המוצגים בתערוכה הם מעשה ידיו של אלדד. "במקרים כאלה, העבודה שלי היא טכנית בלבד. העבודה היצירתית היא כולה של האמן", אומר אלדד.

אלדד גם עוסק בהוראת צילום, אם כי השיעורים שלו רחוקים מלהצטמצם בצילום נטו. הוא מלמד ב"בצלאל" בשיתוף עם איתן שוקר וקבוצת "סלמנקה" קורס ששמו "אמנות ואקטיביזם". המטרה של הקורס היא להקנות כלים להפקת פרויקטים, שעניינם שיתוף פעולה בין הקהילה לבין אמנים בעלי אוריינטציה חברתית-קהילתית.

אלדד מלמד גם בני נוער במסגרת יום שבועי של תלמידים מחוננים. במסגרת זו הוא מלמד נושא שקרוב ללבו: "אנטי פרסומת". במהלך הקורס הזה החניכים נחשפים לצדדים השליליים של עולם הפרסום ולמניפולציות שבהם משתמשים המפרסמים ליצירת תדמית ומותגים. אחרי שהתלמידים חוקרים את הנושא ומגבשים דעה, הם מצלמים מצבים חדשים בסגנון הצילום והגרפיקה של הפרסומת המקורית, ומעמידים אותה באור אחר לגמרי.

כיכר הלחם

הסטודיו של אלדד הוא חלל ענק השוכן בדרום תל אביב, בין מוסכים, נגריות ובתי מלאכה לרוב. המראה של הסטודיו הזה משתלב להפליא במרחב. אמנם אי אפשר להתעלם מציוד הצילום המקצועי הקיים במקום, אבל בעיקר מושכים את תשומת הלב אינספור אביזרים, חוטים מאריכים, חביות עם ציוד שקשה לעמוד על פשרו ועוד כיוצא באלה. רוב האבזור שייך ליובל קדם, המפעיל כאן את סדנת "גליליאו", שבה הוא מייצר וממציא אביזרים ופתרונות ייחודיים לתיאטרון ולסרטי פרסום וקולנוע. אלדד נעזר פעמים רבות בשירותיו של יובל, בעיקר כאשר הוא מתכנן מיצגים אומנותיים מורכבים.

מיצג כזה הזדמן לו לאחרונה בחיפה, כחלק מסדרת מיצגים העונה לשם "כיכר הלחם". אלדד בנה מקרטון סוכת מציל בגודל אמיתי והציב אותה בכיכר פריס בחיפה, כחלק מתערוכה שאצרה מעיין שלף. בתוך הסוכה הוא כלא כ- 20 יונים. לקהל ניתנה אפשרות להתבונן ביונים מבחוץ רק באמצעות שני פריסקופים, שתוכננו כך שכל תזוזה שלהם פיזרה מזון ליונים.

אלדד מסביר: "הרעיון היה להציג מבנה הנתפס ידידותי ומציל חיי אדם כסוג של כלא - אנלוגיה למבנה הכלכלי-קפיטליסטי שהביא לתופעת כיכר הלחם. מנגנון ההאכלה נועד להעניק לצופה תחושה כאילו הוא שולט בנעשה בתוך הסוכה, אך אינו מאפשר לו לשחרר את היונים. בכך הופך הצופה לחלק בלתי נפרד מהמנגנון. זה היה ניסוי חברתי. ציפיתי שאנשים יתרעמו על כליאת סמל החופש וזה אכן קרה. למען האמת, אפילו קיוויתי שמישהו יעשה מעשה, ישבור את הקרטון וישחרר את היונים. זה לא קרה, אולי משום שהאמנות אפופה איזו הילה, כאילה אסור לפגוע בה, ואולי משום שהענקת אשליה של שליטה  ויצירת הנאה אצל המתבונן מנטרלת את הרצון לפעולה ושינוי" .